המשולש המונטסורי

ד"ר מריה מונטסורי, בהיותה פורצת דרך בתחום החינוך, הייתה הראשונה שהבינה את חשיבות הסביבה והאווירה החינוכית שבה הילד גדל ומתחנך.

המרחב החינוכי, דמות המחנך ,בין אם הוא הורה או מדריך, היו בעיניה מושגי מפתח בשיטתה. ההבנה שלה כי המעשה החינוכי רצוי שיתבצע בילדות המוקדמת ובעצם למן הלידה ,שימש זרקור לדורות הבאים. זו היתה הבנה מופלאה בהתחשב בזמנים בהם היא פעלה.

מתצפיותיה המדעיות בהתנהגות ילדים הסיקה מונטסורי כי החינוך מתחיל בהולדת הילד, וכי השנים הראשונות הן החשובות ביותר בהתפתחותו מאחר שבשנים האלו הוא ניחן ביכולת קליטה גבוהה המאפשרת לו לספוג את סביבתו במלואה ("המוח הסופג").

גם הבנתה את תרומתם של ההורים וזיהוי הצורך הגדול בהדרכתם שימשו בעצם כזרז להעצמת השיטה וסייעו להתבוננות המדעית שלה עצמה.
התייחסותה השונה אל הילד, הצלע השלישית והחשובה ביותר במשולש ,גם הוא הקדים את זמנו.

מונטסורי הכירה בכוחו היוצר של הילד, ועל כן היא הסיקה כי התפתחותו של האדם לעומק אינה תלויה באדם אחר, אלא הוא חייב להתפתח בכוחות עצמו. כך אמרה: " No human being can be educated by another person – He must do it himself or it never be done". מכאן שהילד הוא במרכז העשייה.
הכבוד שניתן לו ולרצונו הוא שיובילו לפיתוח היכולות הרבות שבהן ניחן, כלומר הפנמת המידע והחוויות שהוא קולט מהסביבה באמצעות התנסות יובילו למימוש הפוטנציאל העצום הגלום בו בילדותו.

הסביבה

על הסביבה כחלל מחנך המאפשר בדרכים עקיפות להעצים ולממש את הפוטנציאל הגלום בילד, דנו בהרחבה בגיליון ספטמבר,
אוסיף רק כי בשיטת מונטסורי עיצוב סביבה אסתטית משקף את המטרות החינוכיות. סביבה בתכנון מדעי ומחושב, סביבה עשירה ומאובזרת כראוי, מסייעת להתפתחות מעשירה ומואצת של הילד. מונטסורי טבעה אפוא את המושג "סביבה מוכנה", שמשמעו עיצוב הסביבה החינוכית בהתאם לצורכי הילד וממדיו. מושג זה החל להתגבש בתחילת המאה העשרים והתפתח כמודל ללמידה מתקדמת במאה העשרים ואחת. המושג נוגע בראש ובראשונה לעיצוב הכיתה והחצר ולתהליכי הפעולה, המשחק והחברות המתרחשים בהן מדי יום ביומו בספונטניות.

דמות המחנך

למושג מפתח זה נקדיש את גיליוננו הבא, אך בהקשר למשולש נציין כי לא בכדי המחנך אינו מכונה מורה שכן "מורה" נגזר משורש יר"ה שמשמעו הוראה וציווי, ואילו בחינוך מונטסורי המחנך האידאלי הוא מדריך, המלווה את הילד במסע ההתפתחות ההוליסטית שלו, הכולל את הגוף, הנפש והרוח.
על כן, המדריך (Director) הוא דמות המפתח בחינוך, והוא קשוב ורגיש לתהליך התפתחותו של הילד בכל ההיבטים. המדריך רואה במעשה החינוכי דו-שיח עמוק ומתמשך בינו ובין הילד, דו-שיח שאיננו סמכותי ומתנשא, אלא מכבד ומעריך. המדריך מקנה לילד את החופש לגלות ולטעות ומאפשר לו להביע את עצמו מבלי להתחשב בציפיותיו. וכך הוא תורם ללמידה מעמיקה של הילד.
כמובן, ללא תחושת ביטחון של הילד באהבת המדריך אליו לא יוכל להתרחש כלל המעשה החינוכי.

ריטה פירסון המופלאה , מורה כבר 40 שנה, שמעה פעם קולגה אומרת, "הם לא משלמים לי לאהוב את הילדים." ותשובתה: "ילדים לא לומדים מאנשים שהם לא אוהבים." זוהי קריאת השכמה למחנכים להאמין בתלמידים שלהם ובאמת להתחבר אליהם ברמה אישית ואנושית.(ממליצה לכם לצפות במחנכת זו ביוטיוב).

יחסי הגומלין במשולש זה הם המרתקים מכל.

כאשר היחסים הינם במיטבם: הסביבה אשר עונה במלואה על צרכי הילד במקום המדויק על הרצף ההתפתחותי שלו, וכאשר המחנך ניחן בכל התכונות ומפתח את אישיותו על מנת שיוכל להכיל את הילד בכבוד ולצמצם את נוכחותו במרחב החינוכי. כאשר המדריך מתווך בין הילד ובין העולם והסביבה המוכנה.
כאשר בתום שלב התיווך, מתוך הבנה של המדריך כי עליו לשחרר את הילד ולאפשר לו ללמוד בדרכו על פי יכולותיו ובקצב האישי שלו, מתוך אמונה שלמה בעצמתו הטבעית וללא דעות קדומות באשר ליכולותיו, אז מתקיים הקסם הגדול מכולם כאשר הילד נענה לנטיותיו הטבעיות ,בסביבה כל כך מאפשרת, מכילה ומקבלת וסקרנותו והיצירתיות הטבועה בו גורמת ליכולותיו להגיע לגבהים חדשים.
עניינו של החינוך הוא לעזור לילד לגלות את הכוחות הגלומים בטבעו,
ועניינה של ההוראה והחינוך במאה ה-21 אינה מתמקדת במעשיו של המדריך, אלא במה שהוא גורם לילד לעשות.
. איזון מיטבי בין יזמת הלמידה של הילד ובין הנחיית ותמיכת המחנך, המבוססות על התבוננות ממוקדת ותצפית בתהליכי החשיבה של הילד, הסביבה המוכנה על כל עושר גווניה ,הם היוצרים את יחסי הגומלין הראויים ומאפשרים צמיחה מיטבית.

ד"ר שלומית אביב